אודות חוות אייזנברג

מוישה אייזנברג ז"ל, מקים החווה

"אֵין לִי אֶרֶץ אַחֶרֶת. זו לא רק סיסמא וזו אפילו לא השורה משירו של אהוד מנור – זו דרך חיים" כך נהג לומר מוישה אייזנברג, יליד כפר ביאליק, אשר גדל וגידל את ילדיו בכפר ביאליק יחד עם רעייתו – בלהה, בחווה שהקים כהמשך לחווה של הוריו, פנינה ושמשון אייזנברג.

מוישה ובלהה אייזנברג, הורים ל- 4 ילדים, וסבים ל- 10 נכדים. מוישה הוא אביו של אלוף פיקוד העורף, אייל אייזנברג ואחיו הגדול של האלוף במיל' אורי שגיא (אייזנברג), משפחתו ממקימי יסוד המעלה.

מוישה שנולד בכפר ביאליק שב לכפר לאחר פציעה במלחמת סיני (מבצע קדש) והפך לחקלאי. במהלך השנים ובמקביל לעבודתו במשק הביתי שרת מוישה כרב-פקד במשטרת ישראל. שנים רבות אחרי גיל "הפנסיה" ולמרות מגבלות פיזיות המשיך מוישה לטפל באהבה במשק החקלאי שלו. את "שעות הפנאי" הקדיש מוישה לייצור תמונות וחפצים מפסיפס וכמעט אין יחידה צבאית בצה"ל שלא מתהדרת בסמל יחידה מפסיפס חתום על ידו.

"אני חייב לחַרוב את חייה של רעייתי"

את דבש החרובים החל לייצר בעקבות מחלת הסרטן של בלהה אשתו. "אני חייב לחַרוב את חייה של רעייתי" היה מספר מוישה. כאשר חלתה בלהה בסרטן השד, עברה ניתוח כריתת שד, גופה התקשה לעמוד בטיפולים הכימותרפיים. "ספירת הדם הייתה כה נמוכה שהרופאים סרבו להתחיל בטיפולים. ידעתי שאני חייב להציל את רעייתי. נזכרתי שבילדותנו אמא הייתה נותנת לנו מידי יום כף בבוקר וכף בערב דבש חרובים לחיזוק, במקום שמן דגים שסירבנו להכניס לפינו. את דבש החרובים הייתה אמא מביאה מהפועלת הערבייה שעבדה בחצר ביתנו. התחלתי לחפש מקום בו אפשר לקנות דבש חרובים אך כל מה שמצאתי בחנויות היה חומר שעמד אולי קרוב לחרובים, דליל ומהול בסוכר. נסעתי לכפרים הערביים שבשכנות למקום מגורי ומצאתי אצל אישה ערבייה דבש חרובים. אמיתי כמו שזכרתי אותו עוד מימי ילדותי".

לדברי מוישה ימים ספורים אחרי שבלהה החלה לצרוך את דבש החרובים עלתה באופן משמעותי ספירת הדם שלה למעלה מכפול ואפשרה לבלהה לקבל את הטיפולים הכימותרפיים ולמרבה המזל – להחלים. אפילו  לאחר 15 שנים שאחרי המקרה, גופה של בילהה נקי ממחלת הסרטן, היתה שותפה, יחד עם מוישה בעלה, בייצור דבש חרובים: "רצינו שכל הטוב הזה יעבור גם לאחרים" אומרת בלהה.

מיד אחרי החלמתה של בלהה, נטע מוישה עצי חרוב, ועד שעצי החרובים שלו החלו להניב פרי (תהליך הלוקח 7 שנים!), הסתובב מוישה בכל הארץ וקנה חרובים מובחרים ממגדלים אחרים לטובת ייצור דבש החרובים.

מוישה אייזנברג ז"ל

למשה תמיד היה חשוב להדגיש:

"אני לא רופא ולא רוקח, אני בסך הכול חקלאי. פלאח פשוט שנולד לאבא חקלאי, אבל אני יודע שאפילו הרמב"ם כתב על סגולותיו של הפרי המופלא הזה, ובתלמוד נכתב כי רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר התחבאו 12 שנים במערה בפקיעין וניזונו מעץ חרוב וממעין מים שנבראו להם בדרך נס. כלומר אם אפשר לחיות 12 שנה רק מחרובים ומים כנראה שיש בחרוב את הנחוץ לגופו של האדם. 

אז עם העובדות האלה אני לא מתווכח. כל רצוני הוא לחלוק את הטוב הזה עם מי שמעוניין לשמוע".